דחיית ערעור על פס"ד במסגרתו נפסקו למשיב פיצויים בגין נזקי גוף עקב ת"ד

השופט  י'  דנציגר:

כללי

1.        לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת בר-זיו) מיום 7.6.2006, במסגרתו נפסקו למשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 31.8.2002 (להלן: התאונה).

2.        טענות המערערים הן שתיים: האחת, כי התאונה הינה בגדר תאונת עבודה, ולפיכך, לטענתם, יש לנכות את התגמולים הרעיוניים שהיה המשיב מקבל לו תבע את המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצוי שנפסק; והשנייה, כי סכומי הפיצויים שנפסקו לטובת המשיב בבית המשפט קמא גבוהים יתר על המידה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא כשקבע שעליהם לשאת ביתרת חיוב האגרה.

           בערעור שכנגד, מערער המשיב כנגד סכומי הפיצוי שנפסקו לו במסגרת ראשי נזק שונים על ידי בית המשפט קמא, וכן כנגד אי פסיקת פיצוי בראשי נזק אחרים.

עובדות המקרה

3.        המשיב נפגע ממכונית חולפת (נהוגה על ידי המערער 1) בעת שחצה את הכביש בצומת קריית אתא. המשיב, יליד שנת 1947, הועסק עובר לתאונה כנהג מונית שכיר, והתגורר בחדר שכור בקיבוץ. הצדדים חלוקים בשאלה האם בנסיבות העניין, התאונה הינה בגדר "תאונת עבודה".

4.        לגרסת המשיב, ביום התאונה, לאחר שסיים את עבודתו, נסע לדירתו בקיבוץ. זמן מה אחרי שחזר לביתו, התקשר בנו והודיע לו כי הגיע לביקור באזור והציע שייפגשו. השניים קבעו להיפגש במסעדה בצומת קריית אתא. בדרך למקום המפגש, עצר המשיב לקנות סיגריות, ושעה שחצה את הכביש במטרה להגיע למונית, פגע בו רכב חולף.

5.        מנגד, לגרסת המערערים, התאונה אירעה כשהמשיב היה בדרכו הביתה מהעבודה, קרי, לטענתם, מדובר בתאונת עבודה. את טענתם זו ביססו על שלושה טעמים עיקריים, שעוד נתעכב עליהם בהמשך: האחד, גרסה שמסר המשיב לחוקר מטעם המערערים; השני, עדותו של בעל קיוסק באזור התאונה, לפיה המשיב אכל ושתה אצלו דקות מספר עובר לתאונה; והשלישי, הימנעות המשיב מלהביא את בנו כעד מטעמו שיתמוך בגרסתו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

6.        בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיב כי הנטל להוכיח כי התאונה מהווה תאונת עבודה רבץ לפתחם של המערערים, וכי נטל זה לא הורם על ידם. בקביעתו זו, התבסס בית המשפט קמא על גרסתו של המשיב, כאמור לעיל, אשר נתמכה, לדעתו בראיות נוספות, לרבות: כיוון עמידת המונית של המשיב, ראייה אובייקטיבית אשר מצביעה על כך שכיוון נסיעתו של המשיב לא היה לביתו, אלא דווקא לכיוון הצומת, ועדותו של בעל המונית, מעסיקו של המשיב. בנוסף, בית המשפט קמא לא ראה לנכון לזקוף לחובת המשיב את העובדה שבנו לא העיד מטעמו.

           לאור האמור, נדחתה טענת המערערים כי יש לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות שהיו אמורות להשתלם למשיב במידה והיה מגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי.

7.        המשיב נבדק על ידי מומחים רפואיים בתחום האורטופדי, האורולוגי, הפנימי, והפסיכיאטרי, וכל אחד מהם בתחומו קבע כי נגרמה למשיב נכות רפואית. המומחה בתחום האורטופדי קבע למשיב נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 41.48% בגין פגיעות באמה, באגן, בשוק וצלקות רבות באזורים שונים. המומחה בתחום האורולוגי קבע למשיב נכות בשיעור 10% בגין אין אונות על רקע נפשי. המומחה בתחום הפנימי קבע למשיב נכות בשיעור 19% בגין כריתת הטחול והפרעות למערכת העיכול. המומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע למשיב נכות נפשית בשיעור 10% בגין פגיעה קוגניטיבית ונכות בשיעור 20% בגין תגובת הסתגלות עם מאפיינים חרדתיים ודכאוניים. כן נבדק המשיב על ידי מומחית בתחום השיקום, אשר קבעה את צרכיו בכל הנוגע לטיפול רפואי, טיפול נפשי, פיזיותרפיה, ציוד ואביזרים, דיור, תחבורה, עבודה ועזרת הזולת.

8.        לאור האמור, קבע בית המשפט קמא כי נכותו הרפואית של המשיב הינה בשיעור 70% ונכותו התפקודית הינה בשיעור 75%.

9.        בית המשפט קמא העמיד את כושר השתכרותו של המשיב ממועד פסק הדין ואילך על סך של 6,000 ש"ח, וזאת בדחותו את גרסת המשיב לפיה השתכר עובר לתאונה את השכר הממוצע במשק. כן דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים כי המשיב השתכר סך של 2,400 ש"ח בלבד מעבודתו כנהג מונית, וזאת בהתבסס על תלושי המשכורת. בקביעה זו, התבסס בית המשפט קמא הן על עדות מעבידו של המשיב, והן על העובדה שהמשיב משלם סך של 3,000 ש"ח לחודש מזונות וכן כ- 2,000 ש"ח שכר דירה. עם זאת, הביא בית המשפט קמא בחשבון את העובדה שהמשיב הגיש בקשה להבטחת הכנסה, העובדה שנגד המשיב פתוחים תיקים בהוצאה-לפועל בגין חובות שלא שולמו, העובדה שלא דיווח על הכנסה לרשויות (מעבר לסכום המדווח בתלוש המשכורת), ניסיון אובדני בעבר על רקע מצוקה אישית וכלכלית, וכן העובדה שהיה מובטל פרק זמן בעבר. לאור זאת, פסק בית המשפט קמא למשיב סך כולל של 259,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, וסכום של 454,357 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד.

10.      בהתבסס על חוות דעתה של המומחית בתחום השיקום, פסק בית המשפט קמא למשיב סך של 60,000 ש"ח בגין עזרת הזולת בעבר, וסך של 350,000 ש"ח בגין עזרת הזולת בעתיד. כן נפסק למשיב סך של 90,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות; סך כולל של 35,360 ש"ח בגין הוצאות רפואיות (אביזרים, טיפולים רפואיים ותרופות). עוד נפסקו למשיב פיצויים בראש הנזק של כאב וסבל בסך של 150,732 ש"ח וסך של 10,000 בגין הצורך בכדורי ויאגרה. מסכומים אלה שנפסקו למשיב, ניכה בית המשפט קמא סך של 216,418 ש"ח בגין קצבת נכות כללית המשולמת למשיב, וכן סך של 350,189 ש"ח בגין תשלומים תכופים ששולמו למשיב.

11.      בית המשפט קמא דחה את תביעת המשיב לפיצוי בגין אובדן פנסיה, בשים לב לעובדה שהמשיב לא הביא כל ראיה כי קיבל תנאים סוציאליים בעבר. כן נדחתה תביעת המשיב לפיצוי בגין התאמת דיור, שכן נמצא כי המשיב מתגורר בקומת קרקע בהתאם להמלצת מומחית השיקום.

הערעור והערעור שכנגד